לא פעם שואלים אנו את עצמינו, האם שוכן בתוכנו הביטחון העצמי?

מהו בכלל ביטחון עצמי? וכיצד נזהה את בעלי הביטחון?

בטחון עצמי מתחלק לכמה חלקים:

הביטחון בעצמי- אני מאמין שיש בי היכולות להצליח לכבוש את המטרות אותן  היצבתי לעצמי.

בטחון עצמי – אומנם ביטחון אבל עצמי/ עצמאי, אין טוב ממני , רק אני על המפה, בשבילי נברא העולם, אף אדם בעולם לא יגיע להישגים שאני אגיע...

השמש שלחה את קרניה הראשונות על העיר ירושלים.

סוכות צפופות ומרפסות עטופות ומקושטות, ניחוחות העצים , והאוויר הקריר בשכונת גאולה

 יעקב יצא מביתו לכיוון בית הכנסת, בידיו אחז הוא תיק מפואר מעור, בתוכו מסודרים ארבעת המינים, צעדיו המהירים פסעו לקצב מנגינת הרחוב אותה הכתיבו בשעה זו, הזריזים שקמו לתפילת וותיקין של חג הסוכות.

יואל הקבצן הוותיק ביותר בעיר, שמקומו הקבוע היה לצדו של ספסל רעוע בקצה הרחוב, פתח ברגע זה בקושי את עינו הראשונה בכדי להציץ מי מסתיר לו את קרן השמש שהייתה עסוקה בללטף את פניו באיטיות, ולומר לו בשפתה שלה בוקר אור איש יקר,

לפתע השתנה הקצב , לטראנס רציני אפוף בהלה , צרור יריות מהקומה העליונה,

ערמת הספרים , הגמרות הפתוחים, והמשקפיים לצד כוס תה חמים והרב, הרב יושב בסוכתו מקשיב, מחייך וחושב כאחד.

חצר הבית היה עמוס באנשי מעשה אשר באו להתברך,

בשעה זו החצר הפכה להיות בית מדרש לחכמים,

כל העוברים והשבים ברחוב, ניסו להנציח את המחזה , צילמו מכל זווית אפשרית את מגוון האנשים הרבים ששהו באותה עת יחד .

השמש אשר מטבעו אדם נעים הליכות, עבר בין האנשים הרבים והכניסם לפי סדר הגעתם לרבם.

בפתח שער החצר נעצר רכב מסוג מרצדס עם מיטב הפינוקים, מתוכו ירד גביר אשר נחת בארץ אמש וכרגע הובא להתברך לאחר שחברו הטוב סיפר לו גדולות ונצורות על הרב, "אחד הגדולים, אחד בדור" כך התבטא,

​

​שניהם עמדו על הסולם, שמרו על קשר עין, דוד במפרסת ביתו בקומה השנייה, וחיים במרפסת ביתו בבניין ממול, שניהם יצאו בשמחה לבניית הסוכה כשעה וחצי לאחר שחזרו מבית הכנסת בסיומו של יום הכיפורים. דוד מוריד את הגג וליבו מתכווץ, יש חור בגג, הוא כבר כל כך ישן, הרהר לעצמו ומיד עיניו תרות אחר סדקים בגגו של שכנו חיים, הגג חדש מלמל דוד, איך תמיד יש לו כסף לחדש כל מה שרוצה .שניהם עמדו על הסולם, שמרו על קשר עין, דוד במפרסת ביתו בקומה השנייה, וחיים במרפסת ביתו בבניין ממול, שניהם יצאו בשמחה לבניית הסוכה כשעה וחצי לאחר שחזרו מבית הכנסת בסיומו של יום הכיפורים. דוד מוריד את הגג וליבו מתכווץ, יש חור בגג, הוא כבר כל כך ישן, הרהר לעצמו ומיד עיניו תרות אחר סדקים בגגו של שכנו חיים, הגג חדש מלמל דוד, איך תמיד יש לו כסף לחדש כל מה שרוצה .

"אוי כמה אני צמא", אמר הסוס לעצמו... "אלך לי לאגם הסמוך, כדי להרוות את צימאוני הרב. פסע הסוס לעבר האגם ונעמד על שפת האגם. הרכין הסוס את ראשו על מנת לשתות, והנה הוא מבחין  בבועה של סוס משתקפת במים שמנסה גם היא לשתות מימי האגם, "הי מי אתה,? למה אתה רוצה לשתות לי את המים שבאתי לשתות? תסתלק מכאן !"

צעק הסוס לעבר הדמות, אך הסוס השני לא זז, ויותר גרוע מכך, הסוס השני התחיל לצעוק עליו בחזרה. כעס הסוס  מאוד על חוצפתו על של הסוס השני והחליט שהוא לא יוותר בשום אופן, ואז בחר הסוס לבעוט בפראות במימי האגם במשך דקות מספר, והתבונן שוב במים, הדמות כבר לא השתקפה יותר באגם, או אז נשם הסוס לרווחה ואמר בגאווה...

לפני מספר שנים השתתפתי בכנס תורני שבסופו עלתה זמרת לשיר מספר שירים, עד היום אני זוכרת את הקול המדהים שלה שסחף את כל הקהל אבל יותר מכל התרשמתי מהביטחון העצמי שלה, כאשר היא סיימה לשיר, ניגשתי אליה ושאלתי אותה, כיצד היא הצליחה לבנות את הביטחון העצמי שלה בצורה כל כך טובה, תשובתה מהדהדת בראשי עד היום, היא נתנה לי את אחת העצות הטובות ביותר שעזרו לי לשנות ולחזק את גישתי לחיים וכך היא אמרה לי:

"כל ילד צריך לפחות מבוגר אחד שיאמין בו", ואחרי שאדם אחד נותן לך את היכולת להאמין בעצמך את חייבת לחזק את עצמך בכל יום כיוון שכל עוד שלא תחשבי על עצמך את הדברים הכי טובים...

הים רחב אופקים בחודשים האחרונים זכה לכל כך הרבה מבקרים, אנחנו מודעים לכל הסכנות הכרוכות בכניסתו של אדם למים עמוקים, השאלה היא אם חשבנו פעם מה עוד יש בים העצום הזה, ומהו הכוח המאפשר להרגיע בני אדם המתבוננים בו ,

מלבד הדגים אשר מנהלים עולם בפני עצמו, אשר כולנו ידענו שהם נמצאים בים, יש עוד דברים שלא כולם יודעים היכן הם מסתתרים, בין הדגים הכרישים הדולפינים, בין הקבוצות הגדולות שנעות ונדות מימין לשמאל ומנסות לשרוד ולשמור על  עוד יום של חיים,

קשה בים...  אך אוצרות רבים בו, האבנים הטובות והיקרות ביותר טמונות בו, יהלומים לרוב, אז בעצם מה הבעיה, מדוע לא מכניסים צוללנים מקצוענים למעמקי  הים להוציא את האוצרות??...

קרן ראשנה מבצבצת בינות העצים, כולם נמים את שנתם, מלבד הציפורים אשר זה עתה נעורו משנת הלילה  התמימה, פרשו כנף בתעופה, ומעץ לעץ דילגו בקפיצה, לשיר את שירתן, לעורר את חברותן, ובבית קט נעור משנתו נתן ובטעות את רגלו השמאלית על הרצפה הקרירה הניח, ואינו שת ליבו למנגינה המתנגנת, טבע בים המחשבות ונרתם לצלילי צעקות, קולו הצורם של נתן העיר את ילדיו, קומו מאוחר, נו כבר אין זמן.... הילדים התעוררו בבהלה התלבשו במהרה, האם את החלב לילדים הרתיחה, ובחום מזגה לכוסות , אך לפתע שירי הקטנה את הכוס על בגדיה שפכה, גם הרצפה נעשתה דביקה, האב שזה עתה צריך כבר זריז לצאת לעבודה, פרץ בצעקה, : מה את עושה?? בגללך אאחר לעבודה...

שירי הייתה נערה ביישנית מאז ומתמיד, אמה של שירי ידעה שהיא ביישנית, אבל לא חשבה שבכל בוקר כאשר היא מנסה לגרד אותה מהמיטה , היא בעצם שולחת אותה לעוד יום של בדידות.

לאחר ה"שבועיים מבחנים", המורה החליטה כי מגיע לתלמידותיה לצאת לטיול כדי להשתחרר קצת מהלחץ.  

ביום הטיול,  לאחר תפילת שחרית, עלו  כל הבנות לאוטובוס, וחיכו בהתרגשות שהאוטובוס יתחיל בנסיעתו. שירי עלתה גם היא  והתיישבה לבדה באחד הספסלים הריקים בסוף האוטובוס.

לאחר שהאוטובוס התחיל בנסיעה מורתה של שירי התקדמה בין הספסלים כדי למצוא לעצמה מקום ישיבה....

יד ביד פסעו דוד ואביו במעלה ההר עטופים במעילים וכובעים חמים, השלג הלבן מכסה  כליל את ההר, אך נחושים הם  לכבוש את הפסגה...

לאחר מספר שעות של טיפוס, הם עשו זאת, הם הגיעו לפסגה. האושר והשמחה הציפו את ליבם על ההישג המרשים.

הריע דוד בקול רם וצעק: "הייי  כבשנו את פסגת ההר".... אך הנה לפתע שומע הוא קול צועק חזרה "הייי  כבשנו את פסגת ההר...." , דוד הביט סביבו, לימין וגם לשמאל, אך לא ראה אף אדם על ההר מלבד אביו שישב על השלג הצח והפיג את צמאונו  בכוס תה מהביל...

צפירות הרכבים פקקי התנועה המטורפים, והרחובות החסומים, אינם מפריעים לו כלל. על אחד הנתיבים במסלול הימני, ברכב השלישי ברמזור יושב אחד המלחינים הדגולים, אשר הלחין כבר אלפי שירים למאות תקליטים, ומלחין לעצמו שיר חדש. דווקא בתוך בליל הצעקות, הרעשים והצפירות  דווקא הוא נראה שלו, ונינוח ונראה כי הוא מצא דווקא עכשיו את הזמן הנכון להוסיף לחן חדש לאוסף שלו.

אביה היה בן 83 כאשר הרופא נכנס לחדרו  בבית החולים , אני ישבתי לצד מיטתו היא סיפרה, החזקתי את ידו, הרופא הראה לי את תוצאות הבדיקות, וביקש שאכנס אליו לחדרו.

הורדנו את אבא הביתה, כבר לא היה מה לעשות, רק אני ידעתי שהוא בשבועותיו האחרונים לחייו.

אמא כהרגלה, ברגע שנכנס אבא הביתה, חזרה למסלול הקבוע, צעקה והשפילה וההמולה חזרה...